בראות האדם מדה גרועה אצלו ואי אפשר לו לפטור ממנה – יראה לקבוע לה מקום אל אשר לא מבני עמנו

צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש.

מזכר עד נקבה תשלחו אל מחוץ למחנה תשלחום ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שכן בתוכם  (במדבר ה:ב-ג)

ראיתי לפרש כל הפרשה בדרך רמז, כי התורה היא נצחיית, ואי אפשר לומר שבזמן הזה בטלה המצוה הזאת. וכבר שמעתי ברמז הפרשה הזאת מאת כבוד אדמו"ר הרב הק' מהרמ"מ מ"כ ברימנאב, ולא אעיר על הדקדוקים, ויובנו מאליהם.

ויש ל לפרש על מה שאמרו רז"ל (אבות ד:כא): "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם".

והנה נצטוינו בלשון "צו", שהיא זירוז, כי ביותר צריך לזרז עצמו באלו ג' ראשי עבירות. ואמר "צו את בני ישראל", שזה תואר לשלמים, כי היצר האורב מפתה גם את השלם:

  • באמור לו כי הוא מקנא לי"י – והוא מקנא את חבירו.
  • וכן בתאוה, לפעמים יפתהו שזה מן הצורך לעבודתו ית"ש להשביע עצמו מן ממיתר שלא יבוא לידי איזור.
  • ובכבוד מפתהו שזהו מן הצורך, כי הוא כבוד התורה, והמשכיל יתבונן הענין כי כן הוא.

על כן אמר

  • "צו" בזירוז
  • "וישלחו מן המחנה" – הם איברי הגוף (וכן שמעתי מכבוד אדמו"ר הנ"ל)
  • "כל צרוע" – היינו קלפיה הנקרא "צרוע", היא המפתה לקנאה, שעל ידי זה שמתקנא בחבירו מדבר לשון הרע עליו, ועל ידי זה בא הצרעת מהקליפה הנ"ל
  • "וכל זב", שהוא הבא על ידי תאוה, כנודע.
  • "וכל טמא לנפש", שהוא הכבוד, שעל ידי שהאדם מכובד בעיניו, בא לידי כעס ומטמא את נפשו, כנודע – (איוב יח:ד) "טורף נפשו באפו"…
  • ואמר "מזכר עד נקבה תשלחו" – כבר ידעת, זכר נקרא המשפיע, ונקבה המקבלת, ורצ"ל הן מי שהוא בבחינת זכר שהוא משפיע לאחרים בתורתו – אל יסמוך על דעתו, רק ישקול הכל במאזני צדק וכו', אין מן הצורך להאריך.
  • "אל מחוץ למחנה תשלחום" – זה יתפרש על פי מה ששמעתי מכבוד אדמו"ר הנ"ל, שבראות האדם איזה מדה גרועה אצלו, ואי אפשר לו לפטור ממנה, אזי יראה לקבוע מקום לה אל אשר לא מבני עמינו. וז"ש "אל מחוץ למחנה תשלחום ולא יטמאו את מחניהים אשר אני שוכן בתוכם, הנראה על פי דברי כבוד אדמו"ר לקבוע מקום למדה הרעה לאותן שהם מחוץ למחנה ישראל.
  • ולפי זה יתפרש "ולא יטמאו את מחניהם", היינו שלא לקבוע מקום להמדה הרעה אצל אחד שנכנס עמנו בברית, הגם שהוא מתהלך באשמיו בלא זה, והטעם –
  • "אשר אני שכן בתוכם", כיון שהוא מבני ישראל – יהיה איך שיהיה, אני שוכן בתוכם בפנימיותם, כי נפשות בני ישראל הם חלק אלקי ממעל: מאן דנפח [מתוכיה נפח (תניא א:ב)].

(אגרא דכלה ב: 94)

מודעות פרסומת

אודות בני יששכר

בלוג הבני יששכר, הרב צבי אלימלך שפירא מדינוב, פנינים על פרשת השבוע
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, פרשת נשא - התמודדות עם הרע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s